הביטחון העצמי שלנו הוא בעיקר (אך לא רק) תוצר של תחושת המסוגלות.
כלומר "אני יכול", "אני מסוגל", "אני יודע".
התחושות האלו נובעות, לרוב, מהחוויות שלנו בחיים וגם מהחיזוקים שקיבלנו או שלא קיבלנו מאותן חוויות.
כמטפלת בתנועה אני רואה קשר הדוק בחיבור גוף-נפש שלנו.
תחושת המסוגלות מתחילה בתקופת הינקות, כשהתינוק מתחיל לנוע במרחב.
בהתפתחות נורמלית של תינוק אנחנו ההורים ו/או דמות המטפלת המרכזית אמורים להתערב כמה שפחות בהתפתחותו המוטורית של התינוק. האורגניזם לבד, מתחיל לנוע, בהתאם לגיל של התינוק. יחד עם זאת צריך סביבה מגרה ומותאמת לגיל.
מה קורה לתינוק בשלב שהוא אמור להתחיל לזחול וכל הזמן מגישים לו את הצעצועים בצורה כזו שהוא רק צריך להושיט יד כדי לגעת? (כאשר הצעצועים קרובים מידי)
כאשר אנו עושים זאת, אנחנו מונעים מהתינוק את המאמץ לנוע במרחב כדי להשיג, כדי לחוש תחושה של מסוגלות. אם נרחיק את הצעצועים יותר מידי ומוקדם מידי ייתכן שתיווצר תחושה של תסכול רב מידי שלא מדרבנת אלא גורמת להימנעות.
יש לשים לב, מצד אחד, לתחושות של התינוק ולהרחיק את הצעצוע למקום שמייצר רצון ומוטיבציה לנוע (לא לגשת מייד ולתת לו את מה שרוצה) ומצד שני, כדאי לבדוק שרמת התסכול אינה גדולה מידי.
למה אני נותנת את הדוגמה הזו?
כי האיזון הזה בלגרות ולתת לפעוט/לילד/לאדם להתאמץ כדי להשיג אך ברמת תסכול מדרבנת, הוא בעצם הבסיס לתחושת המסוגלות שלנו והבסיס לביטחון העצמי.
כאשר אנחנו חווים רק חוויות שליליות – נוצרת תחושה של אי הצלחה, של אי מסוגלות והביטחון העצמי יורד.
כאשר אנחנו חווים חוויות חיוביות לאחר מאמץ – נוצרת תחושה של הצלחה, של מסוגלות, "השגנו" והביטחון שלנו עולה.
*את רמת הקושי צריך להתאים לפי היכולות של אותו אדם ולהעלות בהדרגה לפי כמות החוויות החיוביות.
אותו הדבר לגבי חיזוקים מהסביבה.
חיזוקים סביבתיים משפיעים על הדימוי העצמי שלי. אני מבין איך הסביבה רואה את ההצלחות שלי או רואה רק את הכישלונות שלי והאם רואים את המאמץ שלי.
בטיפולים שלי, אחרי שנבנים יחסי אמון עם המטופל, מתחילים לעבוד על תחושת המסוגלות.
מתחילים קודם כל בדברים שהמטופל טוב בהם, חזק בהם. לאט, לאט מתחילים לאתגר אותו בדברים יותר קשים ומורכבים שמצריכים מאמץ ולמידה, תוך כדי חיזוקים במצבים של תסכול קל.
בדרך זו יוצרים חוויות חיוביות מתוך הקושי וכך יוצרים תחושה של מסוגלות.
כאשר המטופל חווה חוסר הצלחות ו/או תסכול רב אנחנו עוצרים עוברים למשהו אחר ואז חוזרים ו/או מפרקים את התרגיל כך שבסוף יחוש הצלחה ותחושה של מסוגלות ולא ויתור! אני לא מוותרת עליו, אני מאמינה בו, וכך בסוף גם הוא.
דוגמה- בתרגיל קואורדינציה בקפיצה:
(ניתן לצפות בתרגיל בסרטון המצורף)
הילד אמור לקפוץ עם הרגליים לצדדים – פעם אחת סגורות, פעם שנייה פתוחות לצדדים.
לעומת זאת, הידיים אמורות לנוע קדימה ואחורה – פעם אחת ימין קדימה ושמאל אחורה, פעם שנייה שמאל קדימה וימין אחורה.
אם הילד חווה תסכול או אי הצלחות אנחנו מפרקים את התרגיל.
לדוגמה, אפשר להתחיל רק עם הרגליים כאשר יש מספר הצלחות ברצף עם הרגלים עוברים רק לידיים. כאשר יש הצלחות רצופות מתחילים לשלב בקצב איטי.
מצליח פעם או פעמיים מפסיקים ומסיימים.
התרגול מסתיים בתחושה של הצלחה ומסוגלות ולא של ויתור או כישלון.
במהלך המפגש אני מחזקת המון. מעלה את תחושת המסוגלות וגם את הדימוי העצמי, אני רואה אותו, אני מאמינה בו.
15 שנים אני עובדת עם ילדים, נוער ומבוגרים בעלי קשיי למידה, קושי בריכוז, חרדות, בטחון עצמי נמוך, דימוי עצמי ירוד ועוד.
אל תתבלבלו הם אנשים חכמים מאוד אך רגשית הם פגועים, מתוסכלים, כועסים, ועוד.
השיטה בה אני עובדת, שיטת אלבאום, הטיפול בתנועה מטפל בהם בתחושות אלו- תחושת המסוגלות, היכולת, ביטחון ודימוי עצמי. בשיתוף פעולה עם ההורים בונים תכנית מתאימה לילד, להורה ולמשפחה.
מוזמנים לפנות אלי לייעוץ, לטיפול ולכל שאלה נוספת.
יעל וינברגר אנקונה - 054-2107806
לגעת באושר - טיפול בתנועה במגע בשיטת אלבאום
רוצים לקרוא מאמרים נוספים שלי - לחצו כאן
