בלוג מקצועי #יעל וינברג אנקונה

"רק שלא יצעק! רק שלא ילחם בי עכשיו. אין לי כוח לזה שוב..." טנטרום לא תמיד עובר אחרי גיל שנתיים. הילד נמצא במצוקה רגשית. הוא מוצף ברגש ואינו יודע לבטא את הרגש בדרך הנכונה. לכן הוא כועס, בוכה, בועט, מרביץ ואין לו שליטה על זה. אנחנו לא במלחמה או במאבקים עם הילדים שלנו למרות שלפעמים זה מרגיש ככה.

הביטחון העצמי שלנו הוא בעיקר (אך לא רק) תוצר של תחושת המסוגלות. כלומר "אני יכול", "אני מסוגל", "אני יודע". התחושות האלו נובעות, לרוב, מהחוויות שלנו בחיים וגם מהחיזוקים שקיבלנו או שלא קיבלנו מאותן חוויות. כמטפלת בתנועה אני רואה קשר הדוק בחיבור גוף-נפש שלנו. בטיפולים, אחרי שנבנים יחסי אמון עם המטופל, מתחילים לעבוד על תחושת המסוגלות. מתחילים קודם כל בדברים שהמטופל טוב בהם, חזק בהם. לאט, לאט מתחילים לאתגר אותו בדברים יותר קשים ומורכבים שמצריכים מאמץ ולמידה, תוך כדי חיזוקים במצבים של תסכול קל. בדרך זו יוצרים חוויות חיוביות מתוך הקושי וכך יוצרים תחושה של מסוגלות. כאשר המטופל חווה חוסר הצלחות ו/או תסכול רב אנחנו עוצרים עוברים למשהו אחר ואז חוזרים ו/או מפרקים את התרגיל כך שבסוף יחוש הצלחה ותחושה של מסוגלות ולא ויתור! אני לא מוותרת עליו, אני מאמינה בו, וכך בסוף גם הוא.

הקשבה רב חושית, מה זה אומר? כמה פעמים שמעתם את המשפט "למה את/ה לא מקשיב/ה לי?". הכוונה בדרך כלל היא לאוזניים. כשלמעשה האדם שמולנו מבקש שבאמת נקשיב לו. עם כל החושים. איך אפשר להקשיב עם העיניים, האף, הפה? איך אפשר להפוך את ההקשבה לאמיתית ולייצר יחסים טובים יותר עם עצמנו ועם הסביבה. יעל וינברג אנקונה- מטפלת בתנועה ובמגע מעירה אצלנו את ההקשבה פנימה.