מתהפכת לי הבטן מהסרטון הזה. הנה עוד ילד אבוד | דליה ארוסי -מחזירה חיוכים אבודים

הסרטון קשה לצפייה. למרות זאת, בבקשה לחצו כאן וצפו בו.

גם לכם הבטן מתהפכת?
אני כועסת. כועסת על ההורים שצילמו את הילד במצב כזה והעלו את הסרטון לרשת.
איך הייתם מרגישים, לו היו מצלמים אתכם ברגע כל כך פרטי, בשיא חולשתכם ועוד מעלים לרשות הכלל?
זה לא חמוד, ולא מצחיק ולא מתוק.
אולי אני יוצאת כאן 'סאחית', לא איכפת לי. אבל לא בזה עסקינן.
בואו נדבר על הילדים שאנחנו רואים בסרטון.
במקרה הזה, הם כבר גדולים, עברו את גיל 10 להערכתי.
סיבת הכעס לא ממש משנה.
חשוב להציב גבולות ולא לתת להם כל מה שהם רוצים (גם על זה נעשו מחקרים שגורסים הפוך).
אבל!!! בשעת התפרצות הכעס זה לא המקום.

נכנסת לנעליים של הילד שיושב ובועט בכיסא של ההורים שלו, או זה עוצר את עצמו וממש נחנק, או זה שפוחד מהעונש.
קוראים להם בסרטון – ילדים מפונקים ומאשימים אותם במה שקורה.

תסתכלו עליהם. הביטו בעיניים שלהם. ברוק הניתז מהפה. בתנועות הידיים הלא רצוניות. 
במשיכת השיער, ברקיעת הרגליים, בעצירת הדיבור, בהשתנקות הנשימה. 
הם פשוט נראים אבודים. 
לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
משתוללת להם סופה בתוך הגוף.
הרגש- (E-motion= Energy Motion= אנרגית תנועה), נע בגוף בלי שליטה. 
ההתנהגות שלהם מונעת מתוך הרצון לפרוק החוצה.
הם לא יודעים איך לעשות זאת נכון. זו הגנה של הגוף על עצמו.
כמו הר געש מתפרץ. סיר לחץ. כדור אש שהלחץ בפנים עולה (דימויים שילדים נתנו לתחושה הזו).
תחשבו על הבובות האלו בגובה 4 מטר שמכניסים להן אוויר בלחץ והידיים והרגליים מתנועעים בלי שליטה.
איכשהו כל האנרגיה מבפנים צריכה לצאת החוצה. אז היא יוצאת.
בצעקות, בבעיטות, בצרחות, בזריקת חפצים, זריקת עצמם, תלישת שערות או צביטות עצמיות או במכות לאחרים.
סה"כ זה הגיוני, נצברת כל כך הרבה אנרגיה בגוף והתפרצות הזעם משחררת אותה החוצה. כי כמה אפשר להחזיק את זה בפנים? 

ל. (בן 9) תיאר לי במהלך המפגשים את הדרך שהוא עובר:
זה מתחיל מנקודה קטנה של עצב אפור (יכול להיות שאמרו לי משהו שהעציב אותי או פגע בי)
זה עובר לעצבים (ואת רואה שבתוך העצבים יש עצב?)
ואז אני זועם. ממש ממש כועס (כאן הר הגעש שלי בבטן כבר כמעט מתפרץ)
ואז אני רותח ומתפרץ (צועק ומרביץ בעיקר בכיתה)
אחרי שכל הזעם יצא, אני רגוע (וזה מרגיש כמו ים כזה, כחול ורגוע בכל הגוף).
אחרי שהצליח לבטא ולהבין את הדרך שהוא עובר רגשית, פיזית ומנטלית.
הוא מסתכל על המפה שציירנו ואומר:
רגע! רגע! בעצם הכוונה של ההר געש זה לעזור לי להירגע.
בכלל, אם אני אתן מקום לנקודה הקטנה של העצב, שבעצם בא להגיד לי משהו, אז אני לא אצטרך לעבור את הדרך הזו (הוא משרטט מעקף צהוב על המפה),
אני יכול ישר להגיע לרגוע בכלל בלי להיות עצבני. בלי לעבור דרך הר הגעש!!
אמר, ושרטט מפה חדשה אותה הוא רוצה. להיות בעצב ולהבין אותו ואז ישר לעבור לרוגע.

אחרי שקיבל כלים איך להישאר רגוע (ע"י יצירת עוגן אישי) ואיך לתת מקום לעצב (להגיד במילים מה הוא מרגיש) נגמרו התקפי הזעם. 

הרגשות, יוצרים אנרגית תנועה בגוף. אם לא נוציא אותם החוצה, בסופו של דבר הם ימצאו את הדרך. במקרים של הדחקה לאורך שנים, הוכח מחקרית, שזה מתבטא במחלות כרוניות ובמחלות קשות שונות.

בואו נלמד את הילדים שלנו (וגם את עצמנו), לתת מקום לרגש ואיך לשחרר אותו בצורה לגיטימית.
ודבר ראשון- לא נכעס עליהם כשהם כועסים. זה פשוט לא עוזר. זה רק ללבות את האש.

מזמינה אתכם להגיב, לשתף ולקבוע איתי שיחה אישית להתייעצות. יש הרבה מה לעשות.
לא חייבים להמשיך ללכת על ביצים בבית.
דליה ארוסי- מחזירה חיוכים אבודים 054-2551896

לפרטים נוספים התקשרו או לחצו כאן

רוצים לקרוא מאמרים נוספים שלי- לחצו כאן