שלמה או מושלמת? מה את מעדיפה? מה חשוב יותר והאם זה משנה.
תזהרו. אתם עומדים להיכנס לראש שלי.
וכמו שכבר אמרו לי בעבר- אלוהים אדירים, מה הולך שם?
הרבה זמן אמרתי לעצמי שאם אני אוריד במשקל ואיישר את השיניים אהיה מושלמת.
בשביל מה לעשות את זה?
האם לא יותר חשוב שאהיה שלמה עם עצמי?
הסתכלות ראשונה שמעלה הרבה שאלות
מסתכלת על הכלנית הזו.
האם היא שלמה? לא. חסרה לה חתיכת לב.
האם היא מושלמת? אולי. יש מצב. היא עומדת זקופה, יפה, באמצע הטבע, כזו גדולה, נהדרת, זוהרת.
האם זה משנה? ואולי דווקא הלב הזה, החור הזה, נותן לה איזשהו יופי.
אז היא מושלמת או שלמה?
מי בעצם מגדיר אותה? אותי?
אז אם אני אגדיר את עצמי מושלמת, ככה כמו שאני האם זה נכון?
לא... הגוף לא מוכן לקבל את זה.
הרי, אני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי, לדוגמא לרדת במשקל.
אז אני לא שלמה עם עצמי? אבל אני לא מונעת מעצמי שום דבר גם עם משקל עודף ושיניים קצת עקומות.
להיות מושלמת? מי בכלל רוצה להיות מושלמת.
זה לא אנושי! זה מפחיד אנשים.
מה הקטש' שלה? הם בטח יחשבו.
אי אפשר להיות מושלמת.
אם אני מאמינה שאי אפשר להיות מושלמת, אז איך אהיה כזו, שאני בעצם רוצה?
ועוד נקודה כואבת, יש לי איזה רעיון פסיכי, שבעצם העובדה שאני אוהבת את עצמי ככה, כמו שאני, הביאה אותי עד הלום למשקל הנוכחי.
כי בעצם מה זה משנה איך אני נראית. העיקר שאוהב את עצמי.
הסתבכתי עם עצמי
מצד אחד רוצה להיות מושלמת.
מצד שני רוצה להיות שלמה.
מצד שלישי בשביל מה בכלל, זה או זה?
ואיפה האהבה העצמית? האם גם לה יש חלק?
האם אני אוהבת את עצמי ככה, כמו שאני?
אז חשבתי... יש לכל הבלבלת הזו איזו שהיא כוונה חיובית עבורי.
הרי, אם אקבל את עצמי ככה, כנראה שאפסיק לשאוף לשינוי.
כי אם אני כבר מושלמת, למה לשנות?
אם אני כבר שלמה עם מה שיש, איזו סיבה יש לי לעשות עוד ניסיון, עוד אימון, עוד מטרה נעלה. ואני כן אוהבת את עצמי. לפחות את הרוב.
רגע, אז ההתעסקות הזו באיך אני נראית, האם אני מספיק טובה, האם אני רוצה עוד, בעצם זה מנוע דחיפה? יש מצב.
התבוננות חוזרת על עצמי ועליה
מתבוננת שוב בכלנית הזו, יפיפיה כל כך. עדינה וצבעונית ומלאת חן וחיות.
עדיין יש לה חור של לב.
אולי משהו קרה שם. משהו נפגע והיא כבר לא מושלמת. האומנם?
אומרת לעצמי- היי זה ממש מושלם להיות עם חור בצורת לב.
זו הכלנית המושלמת! מיוחדת ושונה.
קרני השמש יכולות לעבור דרכה והיא יכולה גם להטיל צל של לב מואר.
ואני שעומדת לידה אומרת- אוי, יש לה חור. משהו קרה. עכשיו היא כבר לא מושלמת, לא שלמה.
ואם היא תשלים עם החור? תתן לו להיות וללבלב?
תקבל את הצורה החדשה שלה באהבה, בחמלה בגאווה. איך היא תרגיש?
אם היא תסתכל רק על החור בטח תהיה עצובה, מרוקנת, חלשה, פגיעה. אם היא תסתכל על האור שהוא משאיר בטח תהיה שמחה, אוהבת, חזקה, רגועה, תמשיך להיות זקופה וגאה.
ובציניות המתאימה- היי... לכלנית בכלל איכפת מה חושבים עליה. גם לבלה הכלבה שלי, לא משנה.
זה רק בראש שלך גיברת. טוב... גם את החשיבה המשוגעת אני אוהבת.
מתוך הבלבלת והלבלוב והשינויים שבדרך, אני נותנת לעצמי להיות הכל- שלמה, מושלמת, אוהבת, בטוחה בעצמי, מבובלבת, לא בטוחה, לא לגמרי שלמה ושמחה, כמו שאני עכשיו.
גם אם אני חושבת/מרגישה שאני מושלמת וגם אם יש זמנים שאני חושבת שאני לא.
זה בדיוק חלק מהשלם.
השלם, מי שאני עכשיו, עולה על סך כל חלקיו, אלו שנמצאים ואלו שחסרים ואלו שאני רוצה לשנות.
אהבתם מה שכתבתי? רוצים לקרוא עוד מאמרים בנושא בטחון עצמי? אנא לחצו כאן
