"מאתרוג עטוף לעץ חזק -לתת לילדים אור של תקווה דווקא כשהם מתוסכלים" - שירלי לניאדו שאול

דמיינו את הסיטואציה

הילד שלכם יושב בפינת החדר, בוכה וצורח כי משהו לא הסתדר כמו שרצהף
הפאזל לא שלם, החולצה שהוא אוהב לא בכביסה, או המשחק עם חבר הסתיים בריב. 
הלב שלכם נצבט. 
מתוך רצון להקל, אתם ממהרים לתקן: 
משלימים את הפאזל, מוצאים לו חולצה אחרת, או מסדרים את העניין עם החבר. 
זה קל יותר, חוסך זמן, וגורם לילד להירגע מהר יותר.

אבל מה הילד לומד מזה? 
בדיוק ברגעים כאלה הוא זקוק לכם, שתתנו לו אתם אור ותקווה.
אנחנו, ההורים, רוצים לעשות טוב –  
ממהרים לתקן, לעשות בשבילו, לסלק ממנו "קיר" או מכשול שעומדים בפניו, 
כדי שלא יחוש קושי או תסכול, שלא יהיה עצוב. 
משאלת הלב שלנו כהורים שיהיה בריא, שמח ומאושר. 

בלי שנשים לב, אנחנו מתבלבלים ועושים בדיוק ההיפך כשה"טייס האוטומטי" שלנו מופעל.
אנחנו נדרכים לפעולה שתתקן את השבר שהילד שלנו חווה, ושוללים ממנו את ההזדמנות לגלות את הכוחות הטמונים בו.

האם עצרתם רגע ושאלתם את עצמכם מה הילד שלכם לומד על עצמו והעולם מהסיטואציה?

כאשר אנו עושים בשבילו את מה שיכול לעשות לעצמו הוא לומד רק דבר אחד- שהוא לא יכול לבד.

כמו אתרוג עטוף בצמר גפן שלא נחשף לעולם, כך ילד שלא מתמודד עם תסכול לומד להימנע מקשיים. 
אך אם ניתן להם אור של תקווה, נכוון ונחזק אותם דווקא ברגעים הקשים, הם יגדלו להיות עץ חזק, עם שורשים עמוקים ויכולת להתמודד עם רוחות החיים.

אחריות ההורה: לתת אור ותקווה, ללמד התמודדות

כשהילד נמצא ברגע של תסכול, מתמודד מול קושי שבא לידי ביטוי בהתנהגות של בכי או כעס, תפקיד ההורה אינו "להציל" או לתקן, אלא לאמן אותו להתמודד. 
ההורה הוא זה שצריך להאמין בו ולהראות לו במיוחד כשכל כך קשה לו ועצוב, במיוחד כשהוא לא מאמין בעצמו,  שהוא מסוגל. להאיר לילד את שיש בו כוחות, משאבים ויכולת להתמודד. 
ההורה חייב להאיר לו את תחושת המסוגלות. לתת לו תקווה שזה חולף שהקושי הוא זמני. שהוא מסוגל.

כפי שאמר הרב שלמה קרליבך: "כל ילד בעולם צריך מבוגר אחד שיאמין בו".

כשאנחנו מאמינים בילד, מחזקים אותו ברגעי החושך, ומלמדים אותו להתמודד, אנחנו מעניקים לו את המתנה החשובה ביותר – ביטחון עצמי שמגיע מבפנים, ועוזרים לו לפתח תחושת מסוגלות.

למה זה חשוב?

כשילד מתמודד עם קושי ולומד להתגבר עליו, הוא מגלה שהוא חזק יותר ממה שחשב. 
תחשבו על זה, מתי ואיך אתם גיליתם את הכוחות שיש בכם להתמודד? 
האם זה היה במצבים שהכל סבבה, כשהייתם על "ענן של צמר גפן מתוק" ונוחות או אולי דווקא מתוך קושי ?

אני רואה את זה בקליניקה הרבה מהלקוחות שלי. בהורות, בזוגיות, בעבודה. אף אדם לא צמח מנוחות. 
המקומות שהכי מלמדים ומפתחים אדם הוא הרגעים שבו נאלצו להתמודד מול אתגר. 
התמודדות עם אתגר וההבנה שיכלתי עליו, נפלתי וקמתי ממנו מאיר ומגלה את הכוחות והמשאבים שקיימים בי כאדם שלא הייתי מגלה אחרת.

קושי, מכשול או כמו שאני קוראת להם "קירות של החיים" הם מתנה יקרה והזדמנות. שחשוב לא לחסוך מהילדים שלנו. להיפך, זה בונה תחושת מסוגלות וביטחון עצמי שמלווים אותו גם באתגרים אחרים בחיים.

לעומת זאת, כשאנו פותרים בעיות עבורו, הילד לומד שהוא תלוי באחרים, שלפתור ולהתמודד זה בכלל לא אחריות שלו. ויותר מזה הוא מספר לעצמו תפיסת עצמי וסיפור חיים ושאין לו את הכלים להתמודד. זה מוריד את הביטחון העצמי ומגדיל את התלות שלו באחר.

מנקודת המבט של הילד, כאשר ההורה ממהר לסדר את העניינים, הוא מקבל מסר ברור: "אני לא מסוגל לבד." אבל אם ההורה ניגש מתוך אמון, עידוד וליווי, הילד מבין: "אני יכול להתמודד, גם אם זה קשה עכשיו."

אנחנו אוהבים לפנק את הילדים שלנו, נעשה הכל למענם רק שיהיו מאושרים, אבל יש פעמים שמתבלבל לנו, ואנחנו מפנקים "פינוק מקלקל"

מה ההבדל בין פינוק מפנק לפינוק מקלקל

פינוק מפנק הוא לתת לילד אהבה, תשומת לב וחום – לספק לו את הדברים שהוא לא יכול לספק לעצמו. 
פינוק מקלקל, לעומת זאת, הוא לעשות עבור הילד תמיד משהו שהוא מסוגל לעשות לבד, ובכך למנוע ממנו את ההזדמנות לגדול ולהתפתח.

במילים אחרות: פינוק מפנק הוא להביא חום אהבה, לנחם כשצריך. לפעמים גם לעשות במקומו את מה שמסוגל, אבל רק לפעמים. בעוד שפינוק מקלקל שוחק את תחושת המסוגלות. מקצץ את הכנפיים. ומכבה את האור והתקווה.

איך אפשר לצאת מפינוק מקלקל?

הנה כמה כלים פרקטיים ליישום מיידי

א. התבוננות על ההתנהלות שלנו כהורים וזיהוי הפינוק

איך עושים את זה?
שאלו את עצמכם: "האם אני עושה עבור הילד משהו שהוא מסוגל לעשות לבד?"
האם תמיד או לפעמים? זהו את התדירות. תמיד זהו אור אדום שכדאי לכבות.

למשל, אם הילד מבקש שתכינו לו את הילקוט, או שאתם אלה שעושים את זה כל יום כי חוששים שיגיע לא מוכן עם ציוד לבית הספר זה פינוק מקלקל.
במקום למהר ולעשות בשבילו, אמנו אותו ולמדו אותו איך מכינים את הילקוט עם הציוד, לאחר מכן אפשרו לו לעשות בכוחות עצמו. כן גם מבחיר שלא יגיע עם כל הציוד ויתקשר אליכם בוכה. 

בפעמים הראשונות ועד שירש את המיומנות להכין בכוחות עצמו עודדו אותו ואימרו "אתה יכול לעשות את זה בעצמך, ואני פה אם תצטרך עזרה". 
התבוננות כזו מאפשרת לנו לשחרר את הדחף "לשמור עליהם" ולתת להם מרחב לגדול.

ב. לתת לילד לפגוש את הקיר

איך עושים את זה?
אם הילד שוכח להביא מחברת לבית הספר, אל תרוצו להציל את המצב. 
אפשרו לו להתמודד עם ההשלכות. 
לאחר מכן, שוחחו איתו: "מה לדעתך תוכל לעשות בפעם הבאה כדי שזה לא יקרה?"
כך הוא לומד מהטעויות שלו מבלי לחוש כישלון – אלא כמישהו שגדל מתוך החוויה. 
ואל "תתנו לו על הראש אם טעה". לא  הלך לו חלק. להיפך נרמלו את זה. זה קורה.
 זכרו גם אתם עושים טעויות, מהם למדתם לפעם הבאה.

ג. הכירו לילד את מניפת האפשרויות שנמצאת אצלו תמיד ביד להתמודד מול הקושי. 

איך עושים את זה?
במצב של תסכול, במקום להציע פתרון מידי, פרסו את כף היד, ועזרו לו לחשוב על 5 חלופות שיכול לפתור את הבעיה.  אל תמהרו להציע פתרונות. כבו את "הטייס האוטומטי" שממהר לפתרון, גם אם ברור לכם מה אפשר לעשות.
במקום זה שאלו: "מה לדעתך אפשר לעשות עכשיו?" חיזרו על כך עד שימצאו  5 פתרונות אפשריים. 

הציעו שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית: "מה עוד אפשר לנסות? במי תוכל להיעזר?"
למשל, אם הילד שכח את בקבוק המים לאימון כדורסל ומתקשר בוכה שתביאו לו את הבקבוק.
 בנו יחד מניפה של אפשרויות:

• "אפשר להשאיל מחבר ולחלוק את המים."

• "אפשר לשתות מהקולר"

• "אפשר לפנות למאמן שיעזור."

• "אפשר לשתות מכוס שתמלא מהברז"

• אפשר לבדוק אם למישהו יש בקבוק מים נוסף"

המטרה היא שהילד יבחר פתרון בעצמו מתוך מגוון אפשרויות, וירגיש שהוא מסוגל. ויבחר בעצמו מכל החלופות את הטובה לו ביותר.

ד. עידוד ונרמול הקושי שמאירים את האור והתקווה

איך עושים את זה?
כשילד מתוסכל, הדגישו שהקושי זמני: "זה נכון שקשה עכשיו, אבל זה לא יישאר ככה לנצח. עם הזמן זה יהפוך קל יותר."
שבחו את המאמץ, על הדרך שעשה. אל תסתכלו רק על התוצאה.
 "אני גאה שניסית! גם אם לא הצלחת עכשיו, זה מראה כמה אתה נחוש ומסוגל, אין לי ספק שבפעם הבאה כבר יהיה לך יותר פשוט"

אתם יכולים להזכיר לו עם הצלחות העבר שלו וכמה היה נחוש והצליח. כשהתחיל ללכת הוא קם ונפל והמשיך לנסות והנה היום הוא כבר רץ וקופץ ומטפס.
כשלמד לקרוא, בהתחלה הוא זיהה אותיות, , ואחר כך מילים ולבסוף משפטים שלמים. 

ה. היו מודל עבורו להתמודדות מול "קירות החיים".

איך עושים את זה?
אתם יכולים לספר לו על תסכול שחוויתם בעבודה, או בדרך הביתה, כשחבר העליב אתכם, או ששכחתם משהו בבית ואיך התמודדתם עם זה. שתפו אותו מה הרגשתם ומה עשיתם. 
כשתדברו את זה ותראו לו שזה נורמלי וטבעי הוא ילמד שתסכול זה חלק מהחיים. 
שזה זמני ופתיר. שזה לא סוף העולם. שזה קרה לכולם אפילו לאמא או אבא. 
ספרו לו מה עשיתם, מה הרגשתם, תנו לגיטימציה לכל קשת הרגשות, ושתפו אותו ומה עזר לכם להתמודדות.
היו מודל עבורו איך מתמודדים עם קושי. 
זכרו ילדים עושים מה שילדים רואים. הם מתבוננים עליכם ומחקים אתכם. 
כך הילד לומד שקושי הוא חלק טבעי מהחיים, ושיש לו את הכוח להתגבר עליו.

 זה מגדיל ומחזק את "שריר התקווה".

האחריות שלנו כהורים היא לגדל ילד עם שורשים עמוקים ותחושת מסוגלות

כמו פרח שזקוק לאור, מים ומזון כדי לגדול, כך גם ילדים זקוקים לתמיכה, עידוד ואמון.
אם נשמור אותם בצמר גפן כמו אתרוג, נשלול מהם את היכולת לפתח שורשים חזקים. הם יגדלו תלויים באחרים, מבלי להאמין בעצמם.
התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור להם לראות שהם מסוגלים, במיוחד ברגעי הקושי, ולהזכיר להם שהחושך הוא זמני.
כשאנחנו מאמינים בהם, מנחמים ומעודדים אותם כשהם נופלים, הם לומדים להתגבר, לצמוח, ולגלות את הכוח הטמון בהם.

בפעם הבאה שהילד שלכם מתמודד עם תסכול, עצרו רגע לפני שאתם מתערבים. שבו איתו, הקשיבו, ועזרו לו למצוא פתרון בעצמו. ציידו אותו במניפת האפשרויות. חבקו את הקושי והכילו אותו. היו שם בשבילו במיוחד כשכל כך זקוק לכם.

זכרו: אף אחד לא צומח מתוך נוחות. רק כאשר אנחנו עומדים מול קושי, אנחנו מגלים את האור והכוחות שבתוכנו.

הורות היא מסע מתמשך שבו יש לנו הזדמנות לשלב אור ותקווה בחיי ילדינו. 
זה לא אומר להעלים את הקשיים או לתקן כל בעיה, אלא ללמד אותם להתבונן על האתגרים כמשהו שהם יכולים לצלוח. כשאנחנו עוזרים להם להאמין בעצמם, אנחנו יוצרים עבורם עולם שבו גם ברגעים של "חושך" הם רואים שיש מקום ל"לאור ותקווה" עם עצמם ועם החיים.

מזמינה אתכם להכיר כלים נוספים שיעזרו לכם להאיר את הדרך עבור ילדיכם. תמיד אפשר להעז לשנות ולהתחיל מחדש – בכל גיל, בכל מצב, בכל שלב.

אם אתם רוצים ללמוד עוד איך לאמן את ילדכם לעצמאות ולהתמודדות, מוזמנים לפנות אליי. 
יחד נבנה דרך שתאיר את דרכו באור של תקווה וביטחון.