יום זכויות האדם - שרון פוסט רצבי

פעם, כשהייתי ילדה,
כן, אני בטח מסגירה את הגיל שלי,
לא ידעתי בכלל שיש לנו הילדים זכויות.
מה שההורים אמרו – עשינו.

גם כשמרדנו, נענשנו או כשנאלצנו להסכים לדרישות ההורים,
לא חשבנו שיש לנו זכות כלשהי לסרב או לעמוד על שלנו.
גם כשהעונשים היו קשים ולעיתים אף הכו ילדים כחלק לגיטימי מהחינוך (לשמחתי, אותי לא הכו).

אח"כ כשילדי כבר היו בגילאי ביה"ס, הם צפו בערוץ הילדים שרק הוקם באותם ימים
והחלו לשמוע על זכויות ילדים.
מה מותר או אסור לעשות להם או למנוע מהם.
התחלתי לשמוע משפטים כמו:
"אין לך זכות להחליט בשבילי"
"זכותי ללכת לישון מתי שאני רוצה"
"אין לך זכות להעניש אותי"
ועוד ועוד זכויות למיניהן שהזכירו לי בכל יום- מה מותר לי או אסור לי לעשות להם.
כי ככה לימדו אותם בערוץ הילדים.

וכך, הבינו הזאטוטים שכבני אדם, הגם שהם ילדים, יש להם זכויות ויותר מכך,
גם אנחנו המבוגרים, מחויבים לזכויות אלו.

יום זכויות האדם הבינלאומי, המצוין ברחבי העולם, חל ממש היום, 10 לדצמבר בכל שנה.
במאמר זה, נסקור בקצרה את ההיסטוריה של עצרת האומות המאוחדות אודות "הכרזת כל באי העולם בדבר זכויות האדם" שהתרחשה ב 10 לדצמבר 1948.
באותו התאריך, פנתה עצרת האו"ם לכלל המדינות החברות לפרסם את נוסח ההכרזה ולוודא שתופץ, תלמד ותוסבר בכל מוסדות החינוך במדינותיהם. 

מטרת הכרזה זו הייתה לאגד תחת הסכמה כללית אחת את כל זכויות האדם ובכללן זכויות אנושיות, אזרחיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות אשר ישמשו קנה מידה אחיד ומכנה משותף לכל העמים והאומות, אשר נקראו להעמיד חרויות אלו לנגד עיניהם.

הרקע להכרזה זו מקורה במלחמת העולם השנייה והזוועות שנתגלו בתום המלחמה בכל רחבי אירופה. בין היתר רציחתם של 6 מיליון יהודים ומיליונים נוספים של צוענים ולאומים שונים בכל רחבי העולם.

עקרונות ההכרזה מושתתים על התפיסה כי:
"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם.
כולם חוננו בתבונה ובמצפון ולפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של חרות ואחווה.
כל אדם זכאי לזכויות ולחרויות שנקבעו בהכרזה זו ללא הבדל מטעמי גזע, צבע, מין, דת,
דעה פוליטית או אחרת בגלל מוצאו הלאומי או החברתי, קניין, לידה או מעמד אחר".

בשנת 1966 חתמה ישראל על מחויבותה למימוש הזכויות המצוינות באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ועל האמנה לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
אולם, רק בשנת 1991 אשררה ישראל את אמנות אלו ונתנה להן תוקף מחייב.

בתוך אלו, בנובמבר שנת 1989, אומצה "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" על ידי העצרת הכללית של האו"ם. אמנה זו אמורה הייתה לשנות את חייהם של ילדים בכל רחבי העולם. מטרתה הייתה להשיג הסכמה רחבה של כל האומות החברות, בדבר המינימום הדרוש לילדים בכל מקום בעולם על מנת להתקיים בכבוד, בחרות ובתנאים נאותים וזאת על בסיס יסוד אמנת זכויות כלל בני האדם בדבר חירות, צדק ושוויון.

כדי להבטיח את רווחתם של הילדים ומתוך התפיסה כי המשפחה הינה הסביבה הטבעית להתפתחותם ורווחתם של כל בניה של הקהילה ובפרט הילדים, היה הכרח כי יובטחו זכויות המשפחה באופן שתוכל לשאת במלוא האחריות בתוך הקהילה לרווחת הילדים. לפיכך, הוכרזו באמנה סעיפים הנוגעים לרווחת המשפחה ולהתפתחותם התקינה של הילדים בתוכה ע"י הצהרה כי המדינות החברות באו"ם, אשר יחתמו על האמנה מבטיחות לשאת באחריות, כי הילדים יגדלו באווירה של אושר, הבנה ואהבה וזאת משום שהילדים ראויים להכנה מלאה לקראת חיים עצמאיים בחברה. הם אף ראויים לחינוך ברוח השלום, הכבוד, הסובלנות, החופש, השוויון והסולידריות.

על פי הצהרות אלו ואמנות זכויות האדם והילד, האומות המאוחדות אשר חתומות על אמנות אלו, כל אחת כלפי מדינתה שלה וכלפי האנושות בכלל, אכן דואגות לרווחת המשפחה והילדים כחלק מזכויות האדם באשר הוא. 

האומנם? 

בואו נחזור רגע לילדים שלנו שמעמידים אותנו ההורים בדבר זכויותיהם החל מגילאים צעירים מאוד. (זוכרים את "משפטי המפתח" של ילדיי? 😊)
בישראל, במרבית המשפחות כולם חיים בשלום עם זכויות הילדים הבסיסיות אשר מאגדות בתוכן הזנה, בריאות, חינוך וחיי חברה נאותים.

מנגד, תפקיד המדינה לדאוג לרווחתם של אותם ילדים ומשפחות אשר ידן אינה משגת רמה סבירה של ערכים בסיסיים: רווחה כלכלית, חינוך, הגנה מאלימות. 

כל אלו אשר יאפשרו לילד לגדול ולהתפתח לאדם בוגר בריא בגופו ונפשו.

תפקיד המדינה גם לדאוג ולהגן על ילדים בתוך המשפחה, כאשר הם חשופים לפגיעה ואלימות בתוך המשפחה עצמה.

מידי יום אנו, ההורים, נדרשים לדילמות קטנות כגדולות בדבר רווחתם של ילדינו ושלנו בתוך המשפחה והקהילה. מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא.
כחברה, יסודות וערכים אלו מועברים מדור לדור בתוך הקהילה וכל דור שונה במקצת מקודמו. מתפתח יותר, בוחן וביקורתי יותר כלפי עצמו וכלפי דרכי החינוך עליהם מושתתים חיי המשפחה והקהילה.
יחד עם זאת, למרביתנו ברור מהם היסודות הבסיסיים עליהם מושתתים הערכים אותם אנו מעבירים לדור הבא. בין כי כבני אדם אנו עושים כמיטב יכולתנו לדאוג לרווחתם ואושרם של ילדינו כדרך הטבע ובין כי אי שם בשנת 1948 נכתבה אמנת זכויות האדם וחירותו. במקרים בהם המשפחה אינה מסוגלת לכך ( מסיבות שונות) תפקיד המדינה להגן לילדים ולדאוג לרווחתם על הצד הטוב ביותר.

לא ניתן לסיים סקירה היסטורית זו מבלי להתייחס למציאות חיינו כאן והיום. 

להפרות הבוטות והלא אנושיות של אותן זכויות אדם בסיסיות. כאשר בשבת השחורה של עם ישראל ב 7 לאוקטובר, זכויות בסיסיות של ילדים, נשים וגברים נרמסו על ידי חיות אדם לא אנושיות שרצחו, שרפו, בזזו ולקחו בשבי מתוך ביתם, המקום הכי בטוח לכל אדם, משפחות שלמות. אזרחים שביתם באחת הפך ממבצרם למקום פרוץ ומחולל.

נכון, אלו טרוריסטים חיות אדם! נכון – זו לא מדינה החתומה על שום אמנה! ועדיין – כחלק מקהילת העולם, כחלק מהרצון שלהם להיות מדינה, נעשו ועדיין נעשים פשעים נוראיים כנגד אזרחים: תינוקות, ילדים, נשים, גברים וזקנים.