החיים שלנו מלאים בהזדמנויות לבחור.
גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה.
ככל שאני מרגישה שיש לי יותר בחירה, ככה אני מרגישה שיש לי יותר שליטה על מה קורה
איתי ולי.
בכנות, רובנו מאוד לא אוהבות להרגיש שמישהו אחר בחר עבורנו.
הילדים והילדות שלנו לא שונים מאיתנו.
באופן מאוד טבעי הם רוצים להרגיש שהבחירה נמצאת בידיים שלהם.
אין כמעט הורה שלא שמע את המשפט "אתה לא מחליט עליי".
כשאנחנו בוחרות עבור הילדים שלנו, אנחנו עשויות לבחור את מה שמתאים לנו ולאו דווקא
את מה שמתאים להם.
ברור שאם מדובר בעניין בטיחותי או בריאותי, כמו חגורת בטיחות או ביקור אצל רופא, אנחנו
נעשה את הבחירה.
אבל מה קורה בכל המקרים האחרים?
אלו שאם היינו עוצרות לרגע, היינו יכולות לאפשר להם בחירה.
למשל, כשאתן אומרות לילד שלכן, שכשהוא חוזר הביתה, יושבים לאכול ואז הוא צריך
לעשות שיעורי בית.
אבל מה אם אחרי חצי יום בביה"ס, שבו הוא בעיקר ישב בכיתה ולמד, הוא לא רוצה לחזור
הביתה רק כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר?
מה אם הוא מעדיף רגע לנוח, לנקות את הראש, לשחק ורק אז לעשות שיעורי בית?
האם מה שחשוב לכן זה מתי הוא ישב לעשות את שיעורי הבית, או מה שחשוב לכן זה
ששיעורי הבית ייעשו? (וזה מבלי שאני נכנסת לשאלה באחריות מי שיעורי הבית 😉 )
או, למשל, כשאתן אומרות למתבגרת שלכן, שביום שבת בבוקר נוסעים לבקר את סבא
וסבתא.
אבל מה אם, אחרי שבוע עמוס ועם שינויים ביולגיים שמשפיעים על השינה, היא רק רוצה יום
אחד שבו היא יכולה להתעורר מאוחר? מה אם היא מעדיפה לנסוע אחה"צ?
האם מה שחשוב לכן זה מתי תיסעו לביקור, א מה שחשוב לכן זה שהביקור יקרה?
(וזה מבלי שאני נכנסת לשאלה למה הזמן שנוח לכן חשוב יותר מהזמן שנוח לה 😉 ).
כשאנחנו מאפשרות לילדים ולילדות שלנו את הבחירה, אנחנו מאפשרות להם לבטא את
המחשבות והרצונות שלהם.
אנחנו מעניקות להן את התחושה שמה שהן רוצות הוא חשוב וצריך להישמע ולהילקח
בחשבון.
אנחנו מאפשרות להם/ן לקחת אחריות, לחשוב מה מתאים ונכון עבורם/ן ולפעמים גם לבחור
להתפשר ולתת עדיפות לרצונות של אחרים.
