הקשבה כתהליך המסייע למציאת איזונים בין הצרכים של בני הזוג ולפתרון קונפליקטים | יעקב אנגר

הקושי הכרוך בקונפליקט הזוגי איננו תוצאה של חילוקי דעות בין בני הזוג, אלא ברמת היכולת שלהם לחיות בשלום עם המצב הטבעי שבו לשני בני הזוג יש דעה שונה.
עצם קיומו של הפער בין הדעות יכול להיות מבורך ופורה אם בני הזוג מסוגלים להקשיב זה לזה, לתת ערך לשתי הדעות, ולמצוא את האיזון בין הצרכים השונים שלהם.    

מאמר זה חוקר את מקור הקושי של בני הזוג, כאשר עצם הנכונות שלהם להקשיב זה לזה הינה מכשול שקשה להם לעבור, כאילו ההקשבה לדעתו של בן הזוג נתפסת כהסכמה או כוויתור על דעתם, ובעצם על עצמם.
המאמר נעזר בהמשגות שהציע בריטון (Britton, 2016) השופכות אור על הרקע ההתפתחותי אשר מייצר את הקושי הזה כמנגנון הגנה. בריטון מתאר את בני הזוג כשותפים למרחב נפשי, שיש לו קיום ועצמאות משל עצמו. הוא מציג את הקשיים בשיתוף המרחב הנפשי בשתי קטגוריות, שאת שתיהן הוא משייך לאספקט הנרקיסיסטי. 

לפני פרוט המאפיינים הנפשיים של שתי הקטגוריות, ובמיוחד היות ומדובר במונחים מקצועיים, חשוב לציין כי לא מדובר בהפרעות אישיות אלא בקווי אישיות הקיימים אצל כל אדם במידה כזו או אחרת, יחד עם מאפייני אישיות רבים אחרים.
יהיה זה מוטעה ומזיק אם הקורא ייחס לעצמו תוויות פתולוגיות כתוצאה מהזדהות מסוימת עם המאפיינים האלו. 

קטגוריה אחת, המגלמת נטייה לסינדרום הגבולי, שאותה מכנה בריטון כ"עור דק", מאופיינת באי היכולת של בני הזוג להיות נפרדים. הם כמו שני בני אדם עם נפש אחת, ולכן פער בדעות הינו בלתי נסבל עבורם, והם שניהם שואפים להשתלט האחד על נפשו של השני.
הקטגוריה השנייה, המגלמת נטייה לסינדרום הסכיזואידי, שאותה מכנה בריטון "עור עבה", מאופיינת בהתייחסות לשני כלא חשוב ולא נחשב, כמי שכלל לא תופס מקום במרחב הנפשי המשותף. 

שתי הקטגוריות שמתאר בריטון מבוססות על מנגנוני הגנה שהתפתחו סביב התהליך האדיפאלי, כאשר לא התפתחה יכולת הכלה של האפשרות לקיומן של דעות שונות, והן משמשות להימנעות ממצבים שיש לקחת בחשבון יותר מדעה אחת.
מתחת למנגנונים האלו קיים פחד עמוק מאינטגרציה של העולמות הנפשיים של הסובייקט והאובייקט, ומהפער האמיתי או המדומיין בתפיסות שלהם אודות יחסים זוגיים.
נראה שבמצבים של קונפליקט, שתי הקטגוריות שמציג בריטון לקשיים בשיתוף הדדי של המרחב הנפשי מייצרות שני מצבים פתולוגיים כמוסבר בהמשך. 

הקטגוריה הראשונה -
שמתאר בריטון, של חוסר נפרדות בין בני הזוג, קורסת לאחר תקופה ארוכה של מאבקים בניסיון לייצב הסכמה גורפת, למצב של תסכול וייאוש, וניתוק ממין. החזון של "נפש זהה אחת משותפת" מקשה במילא על היחסים ויוצר תסכול עצום, היות והרצון הבלתי מסופק להסכמה טוטלית איננו אפשרי.
במונחים של שנרש (Schnarch, 2018), בני הזוג עסוקים במניפולציות בלתי פוסקות ובנסיונות לפלוש למוח של בן/ת הזוג שלהם במטרה להביא אות/ה לתמימות דעים. החזון הזה קורס סופית במיטת המריבה, שבה עקב הרגישות הגבוהה לכל מילה ופעולה, והפער הבלתי נמנע בהעדפות, אי אפשר עוד להתעלם מההבדלים בין בני הזוג, ונדרשת הקשבה ורגישות למרחב הנפשי של האחר.
קיומם של הבדלים אלו נתפס כהפתעה רעה ("איך זה אפשרי שתרגישי ככה כשאני...?") וכמקור לעלבון ולפגיעה. כך, בסופו של דבר, האפשרות של ויתור על המיניות תהיה נוחה יותר מאשר קיומם של יחסי מין במצב של מאבקים בלתי פוסקים, פגיעה ותסכול.

הקטגוריה השנייה -
אשר מראש מכילה את המוכנות לניתוק נפשי, קורסת לריחוק נפשי ולמין מנותק, לאחר תקופה של מאבקי כוח. כל פער בעמדות בין בני הזוג נתפס אצל האחר כפגיעה בערכו העצמי, ומביא למאבק ולריחוק.
המיניות במקרה זה איננה זקוקה לקרבה ולחיבור, והיא מתאפשרת בצורה מנותקת. כפי שמסביר בריטון, אדם כזה מביא את הנוכחות שלו באמצעות הנעדרות, ולכן זקוק למסגרת כדי להיעדר ממנה. הקשר המיני משמש כמסגרת המחברת, שבתוכה מתבטאת הנעדרות באמצעות המין המנותק.

שתי הקטגוריות הנרקיסיסטיות, שאותן מתאר בריטון, מביאות בהמשך לשתי פתולוגיות מרכזיות ביחסי המין.
האחת הינה העדר מיניות ביחסים הזוגיים והשנייה מתבטאת במיניות מנותקת שאין בה תחושה של קרבה. 

המפתח להתמודדות עם הקושי הבסיסי של עצם קיומן של שתי דעות שונות במערכת הזוגית נמצא בהבנה שהיכולת שלי להכיר בדעה של האחר ולתת לה מקום ראוי, איננה מחייבת אותי לקבל אותה ולפעול על פיה.

אביא כאן דוגמא חלקית מסיטואציה טיפולית ממשית בבני זוג, כדי להדגים רקע תאורטי ותהליך טיפולי, לאור ההמשגות של בריטון:

שירי ושבתאי (שמות מותאמים) הינם זוג בשנות הששים שלהם.
שירי שרה במקהלות שונות מגיל צעיר. עם צמצום היקף העבודה שלה ועזיבת הילדים את הקן, הרחיבה שירי את הפעילות שלה במקהלה למספר ערבים בשבוע. המקהלה גם יוצאת בצורה שגרתית להופעות ברחבי הארץ, ולפעמים אפילו מתארחת במלון למשך סוף שבוע.
שבתאי פגוע וכעוס. כבר כמה שנים שהוא דורש משירי לעזוב את המקהלה. הפעילות של שירי במקהלה הינה לדעתו על חשבון הזמן שלהם ביחד. הוא גם די בטוח שיש במקהלה חבר או שניים שקרובים מדי לשירי.
שירי איננה מוכנה לעזוב את המקהלה או לצמצם את הפעילות שלה שם. היא גם לא מוכנה לבוא לטיפול זוגי. היא אומרת לשבתאי שהבעיה אצלו, שילך לפתור אותה.
שבתאי מגיע למפגשים לבדו. 

כבר מהתיאור הראשוני של הקושי ביניהם, היה לי קל להבין את הקונפליקט בין בני הזוג באמצעות ההמשגה של בריטון, כאילו בני הזוג מאופיינים במנגנוני הגנה נרקיסיסטיים משלימים, בקונפליקט המקצין את עצמו.
שירי אמצה עמדת "עור דק" שאיננה יכולה להתמודד עם הדעה השונה של שבתאי, ונמצאה במלחמה מתמדת לצמצום הפער בין הדעות שלהם. המלחמה הזו, שנועדה מראש לכשלון, גרמה לסבל כה רב ביחסיה עם שבתאי, שהיא העדיפה להימנע ממיניות ומאינטימיות בכלל.
שבתאי אימץ עמדת "עור עבה" שאיננה רואה כלל את עמדת הצד השני כראויה. המיניות שאותה הביא ליחסים ביניהם הייתה מנותקת רגשית ומכנית, מה שכמובן העצים את ההימנעות של שירי מהיחסים המיניים.

אני מביא כאן קטע מפגישה חשובה המדגימה כיצד ההבחנה בין הבנת האחר להסכמה איתו מאפשרת לתת לדעתו של האחר ערך, וכך למתן את הקונפליקט בין בני הזוג, כאשר באותה הזמן גם מתרכך קו האישיות הנרקיסיסטי:

בפגישה השנייה אמרתי לשבתאי: "אני רואה שאתה אדם שעבר הרבה תהליכים של התפתחות ואני רוצה לנסות לעשות אתך קפיצה גדולה שבדרך כלל אפשרית רק לאחר תהליך ממושך יותר, אבל בבקשה תהיה גלוי וחופשי לומר לי אם זה יותר מדי בשבילך כרגע". 

שבתאי הסכים. 

אני: "אני רוצה להציע לך התכוונות שנשמעת כך -
'שירי, אני מבין עכשיו שההשתתפות במקהלה חשובה לך מאוד. היא נותנת לך עניין, חיות, סיפוק, משמעות, איוורור, חברה ורצף של עשרות שנים שאת שרה במקהלה. בלי המקהלה את אולי תהיי בתחושה קשה של חוסר בכול אלו'. תבדוק מה המשפט הזה מעלה אצלך".

שבתאי: "אבל אני לא רוצה שהיא תלך למקהלה. אני מרגיש לבד כל הזמן הזה שהיא שם". 

אני: "אני רוצה לדבר אתך על האפשרות שאתה לא רוצה שהיא תלך למקהלה, ושהדבר גורם לך סבל עצום ויחד עם זאת אתה מסוגל להבין את שירי, להבין מדוע זה כל כך חשוב לה.
אולי תחשוב על הנוסח -
'מאוד קשה לי עם ההשתתפות שלך במקהלה, אני מרגיש בדידות ודאגה ומאוד מתוסכל מזה, ויחד עם זאת אני מבין עכשיו ש...(וההמשך כמו קודם)' ?"

שבתאי: "אני חושב שאני מסוגל להגיד לה את זה כך".

אני: "שים לב שלא ביקשתי ממך להגיד לה את זה, זו הייתה הצעה להתכוונות. הצעה כי רק אתה יודע עד כמה ההתכוונות הזו מתאימה לך ברגע מסוים, והתכוונות כי ייתכן ובשלב הזה אפשרית ההתכוונות הפנימית בלבד מסיבות שתלויות בה או בך. בכול אופן, אולי יהיה לך יותר קל אם תגיד את החלק הראשון לעצמך בלב בלי שהיא תשמע אותו. בהמשך אנחנו מקווים שהיא תהיה מסוגלת יותר להקשיב למה שנמצא אצלך.
תרצה לנסות אתי כאילו אני שירי?"

שבתאי: "מאוד קשה לי ...ויחד עם זאת אני מבין עכשיו ש...". 

אני (בתור שירי): "בטח, אתה לא תירגע עד שתשיג את מה שאתה רוצה, אתה רואה רק את עצמך". 

שבתאי: ??? 

אני: "נסה לא להיבהל, והמשך להקשיב למה ששירי אומרת לך, גם אם אתה מלא בהתנגדות. נסה –
'אני משער שלא פשוט לך להאמין שאני מסוגל להבין אותך אחרי תקופה ארוכה שדיברתי רק על הקושי שלי ועל כך שאני רוצה שתפסיקי עם המקהלה'. 

שבתאי: "אני מתחיל לתפוס את העיקרון, וגם מתחיל להבין את העמדה של שירי". 

בסיטואציה הטיפולית הזו אנחנו מוצאים מפגש בין בני זוג, אשר התפתחו עם מרכיב נרקיסיסטי בשתי הקטגוריות השונות שהמשיג בריטון. 

אנחנו יכולים לזהות כיצד ההבחנה שמתרגל שבתאי בין אי ההסכמה שלו עם שירי, ובין היכולת שלו להבין את העמדה של שירי ולתת לה ערך, מייצרת אצלו את המסוגלות להחזיק יחד ולקחת בחשבון שתי דעות שונות, שלו ושל שירי, ובכך לרכך בתוכו את המרכיב הנרקיסיסטי בקטגוריית העור העבה. 

באותו הזמן, שירי שאיננה נוכחת בסיטואציה הטיפולית, תחווה אולי בפעם הראשונה את בן זוגה, שידוע לה שהוא איננו חושב כמוה, כמי שמסוגל לתת ערך לעמדה שלה. היא תהיה פחות מאוימת מאי ההסכמה הזו, ויתאפשר לה, כך אנו מקווים, ריפוי וריכוך של המרכיב הנרקיסיסטי בקטגוריית העור הדק. 

מהמקום הזה, של איזון בערך שניתן לשתי הדעות, שהינו כרוך גם בהעצמת הנפרדות בין בני הזוג, הם יהיו מסוגלים יותר לקחת בחשבון את הצרכים השונים של שניהם ולמצוא את האיזון ביניהם. 

יעקב אנגר - פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומיני.
רוצים לקבוע פגישה/יעוץ עם יעקב - 054-4888934

מקורות:    Britton, R. (2016). Narcissistic problems in sharing space. In A. Novakovic (Ed.), Couple Dynamics. London: Karnac. Schnarch, D. (2018). Brain talk: CreateSpace Independent Publishing Platform.