הקונפליקט הזוגי כאתגר התפתחותי | יעקב אנגר
אני פוגש זוגות מיואשים שחושבים שהבחירה שלהם את בן הזוג[1] הייתה טעות, מעין תאונה, ושהמצב הנוכחי הקשה של היחסים ביניהם הינו כישלון, תוצאה של בחירה שגויה בבן זוג לא מתאים שאיתו זה ממש בלתי אפשרי.
המחשבות האלו מקשות על בני הזוג להאמין שיחסים נעימים ומספקים ביניהם עדיין אפשריים. הם בתחושה של החמצה, שהם יכלו או עדיין יכולים למצוא זוגיות טובה יותר, ושאולי אפילו עדיף להם להיות לבד מאשר לחוות את התסכול ואת הריחוק ביניהם.
היאוש שהמחשבות האלו מביאות מכרסם בהתגייסות וביכולת של בני הזוג לעבוד על היחסים ביניהם.
בחלק מהמקרים בני הזוג נמצאים במקום התפתחותי כזה, שיש אפשרות להציע להם להתבונן במערכת הזוגית מבחוץ לה, כאילו הזוגיות הינה ישות בפני עצמה עם תכלית ואתגרים משלה, כפי שמתארת הפסיכואנליטיקאית מורגן (Morgan, 2019) אשר טבעה את המונח "A Couple State of Mind".
מתוך הפרספקטיבה הזו אפשרי יהיה להבין את האתגרים ההתפתחותיים שהזוגיות הזו מציבה בפני כל אחד מבני הזוג. הזוגיות הספציפית הזו מקבלת משמעות תכליתית, ויש בה הבטחה ליחסים שונים לחלוטין, שהרי מדובר על פוטנציאל לזוגיות מפותחת יותר בין שני בני זוג מפותחים יותר, ולכן כגודל הקושי כך גם גודל ההבטחה ליחסים טובים יותר.
הגישה הזו לא תעבוד עם כל זוג המגיע לטיפול, נדרשת כאן מוכנות לרעיון שקושי הוא אתגר עם הבטחה להתפתחות, ושאנחנו מוזמנים לקדם את הקושי בברכה ולעשות את המיטב עם מה שהוא מציע לנו.
מוכנות כזו לא קיימת אצל זוגות השרויים בהישרדות נפשית וכול מה שהם רוצים זו הקלה מידית ויהי מה. אצל זוגות כאלו נדרשת פעולת ריכוך של הקושי ביניהם לפני שאפשר יהיה להפגיש אותם עם הרעיון של קושי כאתגר התפתחותי.
אני מנסה להביא לשינוי מהותי בהתייחסות בני הזוג לאתגר בפניו הם עומדים, תוך שימוש בעקרונות מהמרכיב התאורטי[2] של גישת האימאגו שפותחה על ידי הנדריקס (Hendrix, 1988)[3], לפיה החיבור הזוגי איננו מקרי אלא מסתמך על רמזים לא מודעים, שבני הזוג מתאימים לתהליך משותף והדדי של התפתחות וריפוי, ואשר מושך אותם זה לזה בצורה אינסטינקטיבית.
משהו בשפת הגוף, בצורת ההתבטאות, בתווי הפנים מהדהד הדדית כבר לאחר הכרות קצרה בהיותו תואם לתבנית שאותה אנחנו מחפשים בבן הזוג (ה"אימאגו").
סיפור מקרה - הפיכת הקונפליקט הזוגי של דריה ואלדר לאתגר התפתחותי:
אלדר ודריה[4] הגיעו לטיפול עם קונפליקט כאוב על ציר עיקרי אחד.
דריה- מאוד רגשית, מחפשת את השיתוף ואת הקרבה, רוצה וזקוקה להקשבה של אלדר, ומביעה את התסכולים שלה. אלדר- עם יכולות רציונאליות ופרקטיות גבוהות, אולם איננו מוכשר כלל להתמודד עם הצורך של דריה בשיחה מהלב ובשיתוף, וודאי לא להקשיב לתסכולים שלה ממנו. הוא מעדיף עיסוקים עם עצמו, ממעיט לשתף ונמנע מלהביע את רגשותיו. כאשר דריה מביעה את התסכול שלה, אלדר נסגר ושותק, מתרחק ולפעמים גם יוצא מהבית.
אנחנו לא מתקשים לגלות את המקור לפער הזה בין בני הזוג, ומוצאים ששניהם פיתחו דרכי פעולה (הגנות) שונות, אפשר להגיד הפוכות או משלימות, כדי להתמודד עם הסיטואציה המשפחתית בה גדלו.
אלדר - הבין שמה שמצופה ממנו היה בעיקר תיפקודי, בעוד שהבעה של רגש מביאה למעט הקשבה והרבה חודרנות ודאגה מצד הוריו. כך למד לסמוך על הישרדותו הרציונאלית כשהוא מוותר על ההבעה הרגשית שנחוותה כלא ראויה ואפילו מסוכנת.
דריה - לא קיבלה תמיכה יציבה ואכפתית מצד הוריה, ולמדה להשתמש בהבעה רגשית תובענית כדי לספק במשורה את צרכיה, עם מעט מאוד תחושה של ביטחון וערך עצמי.
אני מתחיל את המהלך עם שאלה המופנית לשניהם "מה אהבת אצל בן הזוג כאשר הכרתם"?
דריה - מתארת את אלדר שהכירה אז, לפני למעלה מעשור, כאדם רגוע, יציב, מבין איך להתנהל בעולם הפרקטי, נשאר שלו בפני הקשיים השגרתיים של החיים. הרגישה בטוחה ורגועה לידו.
אלדר - זוכר את דריה כבעלת חיות רבה, אכפתית, יצירתית, אוהבת לבלות. אנחנו מתחילים להבין שיש קשר בין מה שהכי משך אותם זה לזו כאשר הכירו ובין מה שהכי מכאיב להם עכשיו.
המפגש ביניהם היה עוצמתי כי הפתיחות שהתחושה הרומנטית מייצרת אפשרה לדריה להביא לחייו של אלדר רגשות ותחושות שהוא כבר מזמן לא האמין שקיימים אצלו. חלקים קפואים שלו המחוברים לעולם ההבעה הרגשית התעוררו לחיים, והוא הרגיש מלא יותר וחי יותר, שלם.
במקביל, חלקים באישיות של דריה של חשיבה רציונאלית ושל פרקטיקה שלווה קיבלו מקום ולגיטימציה במפגש הרומנטי ביניהם, ונסכו בה תחושת ביטחון ורגיעה שמזמן לא הכירה. כאשר ההתרגשות הרומנטית נשכחה, וכאשר הפער הבסיסי ביניהם הביא לחילוקי דעות ולהתנגשויות סביב נושאים רבים, כמו גידול הילדים, החל הפער לייצר קונפליקטים ואיומים חדשים ישנים.
החלקים אצל שניהם שפרחו במפגש הרומנטי חזרו למצבם המאוים. עכשיו הוא אומר שהיא רגשנית, תלותית, פנטזיונרית ופזרנית והיא אומרת שהוא מנותק, לא נוכח, לא אכפתי וקמצן. אותם מאפיינים שהלהיבו אותם בתחילת הקשר נעשו הכי קשים עכשיו.
בני הזוג במקרה זה היו מסוגלים לראות את התמונה המלאה מפרספקטיבה של הזוגיות, כביכול מכסא המטפל.
לקבל שיש תכלית לזוגיות הזו לאתגר אותם ולהוביל את שניהם במסע של ריפוי והתפתחות.
להבין שהאתגר העומד בפניהם הינו להיעזר בבן הזוג שלהם כדי להביא לריפוי חלקים בעצמם שעליהם ויתרו, ובעצם היותם עושים זאת הם גדלים ומתפתחים.
בלבו של התהליך בו הם נמצאים עכשיו נמצא הדיאלוג המקרב.
אלדר - מתרגל ומפתח את היכולת להישאר נוכח, רגוע וללא בהלה מול ההבעה הרגשית של דריה גם כאשר היא מתארת את התסכול שלה ממנו, והתרגול הזה מוביל אותו תהליך מרגש של התפתחות וגדילה.
דריה חווה ריפוי עמוק כאשר סוף סוף מישהו מוכן להקשיב לה ולהכיל אותה גם ללא מאבק מצידה, והיא פנויה יותר להתנהלות רציונאלית ביחסיה עם אלדר.
דריה - מצידה מכילה ומקשיבה לקושי של אלדר להיפתח להבעה הרגשית, ובכך היא תורמת לריפוי שלו, לחיבור שלו מחדש לחלקים האלו שלו. כמו אצל אלדר, מעצם התרגול של היכולת הזו לשאת קושי ולא לפעול ממנו, היא עוברת תהליך התפתחותי של נבדלות.
בני הזוג מבינים שהקונפליקט ביניהם הינו אתגר טבעי ואפילו צפוי שתכליתו תהליך של התפתחות וריפוי, ושלצורך התהליך הזה הם מתאימים במיוחד.
ההבנה הזו מסייעת להחלפת התוכנית הלוחמנית בין בני הזוג בתוכנית של שיתוף פעולה, ולשינוי תחושת היאוש להבטחה ואופטימיות, והיא סוללת את הדרך לתחילתו של תהליך טיפולי מוצלח.
יעקב אנגר - פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומיני.
רוצים לקבוע פגישה/יעוץ עם יעקב - 054-4888934
מקורות:
Dicks, H.V. (1967). Marital Tensions. Karnac. London. Hendrix, H. (1988). Getting the Love You Want. Holt Paperbacks. New York. Morgan, M. (2019). A Couple State of Mind. Routledge. London.
[1] בכול מקום שכתוב "בן זוג" או "בת זוג" הכוונה לבן או בת הזוג.
[2] להבדיל מהמרכיב המעשי כמו שיקוף, הבעת רציונאל ואמפתיה.
[3] רעיונותיו של הנדריקס מזכירים את אלו של דיקס (Dicks, 1967), אשר קדם לו.
